שיינברג נ' פרטנר תקשורת בע"מ

פסק דין

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופט אהוד שוורץ), לפיו חויבה המשיבה לשלם למבקש סך של 2,500 ₪ בצירוף הוצאות בסך 1,000 ₪, בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבה לתשלום סך של 19,200 ₪.

2.המבקש התקשר עם המשיבה כלקוח עסקי להספקת שירותי טלפון סלולארי.

לטענת המבקש בכתב התביעה, שלחה לו המשיבה חשבוניות שכללו חיובים שגויים ומנוגדים למוסכם, שהצטברו לסכום ניכר, אשר לאחר הגשת התביעה עתידים עוד לגדול עשרת מונים.

כמו כן, טען המבקש, כי המשיבה חייבה אותו בתשלום חודשי עבור ציוד לגביו הבטיחה לו כי לא תגבה כל תשלום; לא נתנה לו פיצוי עבור מעבר מרשת מתחרה. כן תבע המבקש פיצוי בגין הצורך לבדוק ולהתדיין במשך שעות ארוכות עם נציגי המשיבה, בין בתביעה ובין מחוץ לכותלי בית המשפט.

חיובי היתר, כך טען המבקש, גררו חריגה ממסגרת האשראי ושיתוק פעילותו העסקית.

3.בכתב ההגנה טענה המשיבה, כי המבקש דרש הסכם אישי בתנאים שאינם קיימים אצלה.

המבקש פנה אליה פעמים רבות וזכה לקבל ממנה הטבות שונות וזיכויים רטרואקטיביים כמחווה של רצון טוב ועל מנת למנוע התדיינות, אולם אין בכך כדי להצביע על קבלת חבות מטעם המשיבה.

עוד טענה המשיבה, כי המבקש פועל באובססיביות נגדה, היא אינה חוסכת זמן והוצאות על מנת לרצותו, אך לשווא. המשיבה הדגישה, כי כחודש לפני הגשת התביעה, העמיק המבקש את התקשרותו עמה ורכש מכשירי טלפון סלולאריים נוספים, דבר שיש בו כדי להצביע על טיב השירות שהמשיבה מעניקה למבקש, וסותרת את טענותיו.

4.בית משפט קמא הפנה את בעלי הדין להליכי גישור – שלא צלחו.

5.במהלך הדיון בפני בית משפט קמא, הוגשו על ידי המבקש עדכונים והבהרות לסכומים הנתבעים. כמו כן הגיש המבקש תמלול של חלקי שיחות שנערכו לגבי תנאי העסקה עם הנציג, שיחות טלפון עם נציגי המשיבה ופגישה עמה.

בית משפט קמא, לאחר שעיין בחומר שבתיק, בכללו התמלילים שהוגשו ושמיעת הצדדים, מצא וקבע כי טענות המבקש לעניין שיחות יתר, שיחות לחו"ל, באו בעיקרן לידי פתרון. יחד עם זאת, מצא בית משפט קמא כי היו חיובים מיותרים, מה שאילץ את המבקש לפנות שוב ושוב למשיבה, לפני ולאחר הגשת התביעה.

מאידך גיסא, מצא בית משפט קמא שגם המשיבה פעלה באופן מסויים לריצוי המבקש, מעבר למוסכם, ואולם לא עלה בידיהם להגיע לידי סיכום כולל.

בנסיבות העניין, וכאשר לא ניתן לכמת במדוייק את השעות שהשקיע המבקש, נראה היה לבית משפט קמא שיש מקום לקבוע סכום כולל כפיצוי בגין כל טענותיו של המבקש, נכון למועד פסק דין, כאשר כל צד יוכל לנקוט הליך כפי שימצא לנכון, לאחר התקופה בה ניתן פסק הדין, וככל שיוותרו מחלוקות כאלה.

בהתחשב בכל נסיבות העניין ובכלל הטענות, חייב בית משפט קמא את המשיבה לשלם למבקש סך של 2,500 ₪ לסילוק מלוא תביעותיו למועד פסק הדין וכן הוצאות הדיון בעניין, בסך 1,000 ₪.

6.על פסק הדין האמור הוגשה הבר"ע שבפניי.

ב"כ המבקש, בדיון שהתקיים בפניי, התמקד בגובה סכום הפיצוי שקבע בית משפט קמא. לטענתו, אמור היה בית משפט קמא לפסוק למבקש פיצוי לדוגמא, כאמור בסעיף 31 א' לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981 (להלן: "החוק").

לטענתו, על פי סעיף 31 א' (א) לחוק, כאשר הצרכן הפר הוראה מההוראות המפורטות באותו סעיף, רשאי בית המשפט לפסוק בשל אותה הפרה פיצויים לדוגמא שאינם תלויים בנזק, סכום שלא יעלה על סך של 10,000 ₪. בית משפט התעלם כליל מהוראות סעיף 31 א' (א) לחוק, ועל כן מן הדין כי בית המשפט של הערעור יתערב בפסק דינו וייתן לו רשות לערער.

דין הבר"ע להדחות.

7.בכתב התביעה עתר המבקש, בכותרת "סיכום הנזקים ובקשה לסעד", לפיצוי בגין הפרשי חשבונות בסך 1,600 ₪; עמלת חיוב חריגה בבנק בסך 68 ₪; ודיבורית לרכב בסך 250 ₪. בנוסף, כך כתב המבקש: "סכום התביעה נגזר מהכפלת הנזקים הכספיים הישירים עד כה פי עשר, ונועד על מנת לאפשר לבית המשפט מרווח נאות במסגרת הפסיקה, במקרה של קבלת התביעה, פיצוי הולם כראות עיניו, כמו גם לצפות מצב בו נזקים כאלה יגדלו".